גמרא
פירוש
כְּאִיסּוּרוֹ מָה אִיסּוּרוֹ בִּכְזַיִת אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְזַיִת.
תַּנְיָא הדרן עלך אלו עוברין
פרק ד – מקום שנהגו
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף פסחים טז:}
מקום שנהגו
{שמעתא דעשיית מלאכה בע״פ מחצות ולמעלה}
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין וכו׳ – נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג, אלא אסור הוא בכל מקום. ופי׳ בירושלמי (ירושלמי פסחים ד׳:א׳): אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב. לכך אסרו לעשות מלאכה. ומכאן אנו למדים שבזמן הזה שאין קרבן, דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים. במקום שנהגו לעשות1 עושין לפי המנהג.
{שמעתא דתורת המנהגות}
ולפום סוגיא דשמעתא במנהגות, יש על כל אדם לעשות חומרי מקום שיצא משם. ואין הפרש בדבר זה בכל מקום, בכל מי שדעתו לחזור למקומו. כי זה קבלת אבות הוא, ויש בו משום, שמע בני מוסר אביך (משלי א׳:ח׳), כמעשה דבני בישן. וזה הוא שהוצרך תנא דמתני׳ לפי פירושו של אביי לתת טעם לדבריו לחומרי מקום שהלך לשם, מפני המחלוקת, ולא הוצרך לתת טעם לחומרי מקום שיצא משם, לפי שטעם חומרי מקום שיצא משם ידוע הוא מן הכתוב, שנאמר, שמע בני מוסר אביך. והוא חומר גדול שהוא נוהג בכל מקום, ואין להפריש בו בשדעתו לחזור. אבל אם אין דעתו לחזור, מאחר דקי״ל כרב אשי, שמפליג בין דעתו לחזור לשאין דעתו לחזור, בין לקולא בין לחומרא, הרי הוא נחשב בכלל אנשי המקום שהלך לשם, כרבי זירא, שאכל מגרומתא דרב ושמואל, כדאיתא בפרק הכל שוחטין (חולין י״ח:). והתם נמי קא מפליג רב אשי בין דעתו לחזור לשאין דעתו לחזור.
אבל בחומרי מקום שהלך לשם, בזה יש דרכים הרבה. שאם הם כותאי או בני מדינה, אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת. והוא נוהג היתר לעצמו ביחוד, אם דעתו לחזור, ואם אין דעתו לחזור, נוהג כמותם. ואם הם ת״ח או מקום שמצויין תלמידי חכמים ביניהם, נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם, אם דעתו לחזור. ואם אין דעתו לחזור, נוהג כמותם.
וכל זה בדברים שיודע בהם שהוא מותר, ונוהג בו באיסור. ואם הוא דבר שמנהגו בטעות, מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג. וכפי הירושלמי (ירושלמי פסחים ד׳:א׳) שכתב הרי״ף ז״ל בהלכות (רי״ף פסחים י״ז.): דבר שאינו יודע בו שהוא מותר, וטעה בו באיסור, נשאל ומתירין לו.
וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, מעובדא דרמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי, בפ׳ כל הבשר (חולין ק״י.).
ובחלתא מארוזא, עבדינן כרב אשי, משום דאיכא למיחש להכא ולהכא.
והני דנחתי ממערבא, אסור להו למעבד עבידתא ביו״ט שני ביישוב, אפי׳ דעתו לחזור. לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו. ובמדבר2 מותר, אפי׳ אין דעתו לחזור, כל זמן שלא הגיע לישוב, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם. ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור, הוקבע ביניהם ונעשה כמותם, ואסור בין בישוב בין במדבר.
זאת תורת המנהגות.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
מקום שנהגו
{שמעתא דעשיית מלאכה בע״פ מחצות ולמעלה}
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין וכו׳ – נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג, אלא אסור הוא בכל מקום. ופי׳ בירושלמי (ירושלמי פסחים ד׳:א׳): אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב. לכך אסרו לעשות מלאכה. ומכאן אנו למדים שבזמן הזה שאין קרבן, דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים. במקום שנהגו לעשות1 עושין לפי המנהג.
{שמעתא דתורת המנהגות}
ולפום סוגיא דשמעתא במנהגות, יש על כל אדם לעשות חומרי מקום שיצא משם. ואין הפרש בדבר זה בכל מקום, בכל מי שדעתו לחזור למקומו. כי זה קבלת אבות הוא, ויש בו משום, שמע בני מוסר אביך (משלי א׳:ח׳), כמעשה דבני בישן. וזה הוא שהוצרך תנא דמתני׳ לפי פירושו של אביי לתת טעם לדבריו לחומרי מקום שהלך לשם, מפני המחלוקת, ולא הוצרך לתת טעם לחומרי מקום שיצא משם, לפי שטעם חומרי מקום שיצא משם ידוע הוא מן הכתוב, שנאמר, שמע בני מוסר אביך. והוא חומר גדול שהוא נוהג בכל מקום, ואין להפריש בו בשדעתו לחזור. אבל אם אין דעתו לחזור, מאחר דקי״ל כרב אשי, שמפליג בין דעתו לחזור לשאין דעתו לחזור, בין לקולא בין לחומרא, הרי הוא נחשב בכלל אנשי המקום שהלך לשם, כרבי זירא, שאכל מגרומתא דרב ושמואל, כדאיתא בפרק הכל שוחטין (חולין י״ח:). והתם נמי קא מפליג רב אשי בין דעתו לחזור לשאין דעתו לחזור.
אבל בחומרי מקום שהלך לשם, בזה יש דרכים הרבה. שאם הם כותאי או בני מדינה, אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת. והוא נוהג היתר לעצמו ביחוד, אם דעתו לחזור, ואם אין דעתו לחזור, נוהג כמותם. ואם הם ת״ח או מקום שמצויין תלמידי חכמים ביניהם, נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם, אם דעתו לחזור. ואם אין דעתו לחזור, נוהג כמותם.
וכל זה בדברים שיודע בהם שהוא מותר, ונוהג בו באיסור. ואם הוא דבר שמנהגו בטעות, מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג. וכפי הירושלמי (ירושלמי פסחים ד׳:א׳) שכתב הרי״ף ז״ל בהלכות (רי״ף פסחים י״ז.): דבר שאינו יודע בו שהוא מותר, וטעה בו באיסור, נשאל ומתירין לו.
וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, מעובדא דרמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי, בפ׳ כל הבשר (חולין ק״י.).
ובחלתא מארוזא, עבדינן כרב אשי, משום דאיכא למיחש להכא ולהכא.
והני דנחתי ממערבא, אסור להו למעבד עבידתא ביו״ט שני ביישוב, אפי׳ דעתו לחזור. לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו. ובמדבר2 מותר, אפי׳ אין דעתו לחזור, כל זמן שלא הגיע לישוב, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם. ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור, הוקבע ביניהם ונעשה כמותם, ואסור בין בישוב בין במדבר.
זאת תורת המנהגות.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 בכת״י: לעולם
2 בכתי״ו: ובגולה
הערות
Gemara
Peirush